חיפוש

חבילה הגיעה


הטלפון שלי מצלצל. המספר לא מזוהה ואני שוקלת לא לענות ואז נזכרת שהוא אמר לי לפני שיצא לעבודה שצריכה להגיע חבילה. אני עונה. זה אכן השליח. אחרי חצי שעה מגיע בחור צעיר ופורק ארגז גדול על הרצפה. אני מופתעת קצת מגודל החבילה אבל ממהרת לענייני והיא נשארת לה היכן שהניח אותה.

מאז שאמזון התחילו לעשות משלוחים חינם לארץ, נוחתים כאן בבית כל מיני דברים שונים ומשונים. ועם כל הנוחות שבעניין, לפעמים בכל זאת מוזר לי עוצמת התהליך מול גודל המטען. בפעם האחרונה אחרי מסע ארוך באוויר וביבשה, שתי שיחות טלפון ושליח שביקר אצל כמה שכנים עד שהגיע לכתובת הנכונה, נחתה בידי אחר כבוד ובשעה טובה מעטפת פצפצים קטנה. בתוכה נח קליפס מתכת דק להחזקת דפים סוררים וקופסונת פלסטיק שקופה זעירה לאלוהים יודע מה. מה שבטוח, לא מידתי בהגדרה.

אבל הפעם הגיע ארגז.

כעבור כמה ימים, בעודי שותה קפה בעמידה, לוכדת את עיני הכתובת שעל הארגז הסגור. "פשוט". כך, באותיות קידוש לבנה. אה! זאת המנבטה. הזמנתי אותה לפני שנסעתי לחו"ל ובהתרגשות הנסיעה שכחתי לגמרי מההזמנה. אני ניגשת לחלץ אותה עם מספריים גדולים ביד. חורצת בעזרתם את הפס השקוף שבמרכז ופותחת את הארגז. בפנים יש משהו עטוף בניילון בועות. אני מנסה להסיר אותו ולשלוף החוצה את מה שבתוכו ומגלה אריזה מופתית מהודקת היטב במסקינטייפ רחב שקוף. טוב, זו מנבטה מחימר, בהחלט נדרש כאן עיטוף מוקפד. המספריים כבר במגירה, אני חוזרת לקחת אותם, ואז חותכת ושולפת מהאריזה בזהירות יתרה – מכסה. נחמד. אבל איפה המנבטה? בארגז יש עוד אריזה. אני ניגשת לפתוח גם