חיפוש

all you need is time

עודכן ב: ינו 2

ואהבה. אני מתנסה בהנבטה. חוץ מזה שהתהליך מגניב, זו גם דרך להוסיף ללחם שלי חיים. אני מנביטה זרעים, ולפעמים זה מצליח לי. אבל חייבת להיות איזו דרך, שיטה, להנבטה מסודרת שתמיד עובדת.

"מה את עושה עם כל כך הרבה גרעינים?" שואל אותי המוכר וניגש למחסן לפתוח בשבילי שק גרעיני חמנייה.

"לחם." אני עונה. "אני רוצה להנביט אותם. אולי יש לך שיטה?"

"אי אפשר." הוא פוסק. "בשביל להנביט צריך את הקליפה."

קליפה? הקליפה הקשה? זאת שמפצחים במשחקי כדורגל וזורקים על הרצפה? איך היא בכלל קשורה? הקליפה היא שכבת הגנה של הזרע ובכל הנוגע לנביטה היא יכולה רק להפריע. ובכלל אף פעם לא אהבתי אותה. אני לא מפצחת גרעינים. זו מהומה רבה על תמורה זעירה, שבטח לא תשאיר אותי שבעה ורוב הסיכויים שגם תיפול לי בדרך אל הפה אי שם ליד הספה. וחוץ מזה אפשר לקנות את הגרעינים כבר מקולפים ב- 2.90, וזה בלי שישרפו לי השפתיים מהמלח ובלי להשמיע צקצוקים ורעשים.

בבית אני ניגשת בהתלהבות למשימה. משרה את הגרעינים לזמן קצר ואז מעבירה למסננת, קצת מנערת ומכסה במגבת.

כשהייתי קטנה ישבתי פעם ליד ביצת תרנגולת שנייה לפני שהיא בקעה. השנייה התארכה לדקות ארוכות ואלה נמתחו לשעות. ואני חשבתי שייקח לאפרוח זעיר רק רגע קט לשבור את הקליפה ולצאת צהבהב, פלומתי ורך, כמו בתמונות, עם שבר קליפת ביצה משונן על הראש. לא הייתי "הס פן תעיר", ניסיתי לזרז את התהליך, לעזור, וזה נגמר לא כל כך טוב. גדלתי מאז, אני יודעת שיש דברים שלוקחים זמן וצריך פשוט לחכות.

לא פשוט לחכות. ערב. אני ניגשת, מלחלחת, מנערת, מאווררת, ממששת ומקווה.

עובר יום. למה הם לא נובטים?

עוברות עוד שתי דקות ומה שנובט זה רעיון. כשהיינו ילדים היינו מנביטים זרעים של שעועית ואפונה על מצע צמר גפן רטוב. זה עבד יופי. אני מחליטה לפזר את הגרעינים על מגש עם מגבת רטובה.

חולפות שעתיים תמימות! והם בשלהם. שמנמנים, כהים, לחים וחתומים כאילו בכוונה. אני מחליטה לחמם את האווירה ומכניסה אותם לתנור סגור וכבוי שבתחתית שלו אני מניחה מגש עם מים רותחים. "הגיע האביב, עת לנבוט!" אני מעודדת אותם ואת עצמי. בערב, כשאני מחליפה להם את המים הרותחים במגש בפעם הרביעית, אני מבחינה בניצנים. של טינה. אצלי. מה כבר ביקשתי? שיגדלו לעץ עבות מניב פירות??!

כשחושבים על זה, עד היום הילדים שלי עדיין זורקים את הגרביים שלהם בסלון. אני מסיקה את המסקנה המתבקשת והחד משמעית – אני כישלון.

בריחה. זו תמיד היתה דרך יחסית נוחה להתמודד עם קשיים וכישלונות, אז אני פוזלת לכיוון המיטה, לא לפני שאני מפגינה את הסמכות ההורית הידועה שלי, ניגשת אליהם לאיום אחרון של לפני השינה – תנבטו או ש... אני לא אעשה לכם כלום, ופורשת מהמערכה.

במיטה עולות בי מחשבות. אלה שבאות רגע לפני החלומות. הנבטה, מחמצת, לחם... הכול מערכת יחסים בעצם. בזרע יש מחסן חומרי תשמורת לחיים חדשים, אבל יש בו גם חוכמה – הוא לא ינבוט בכל זמן ובכל סביבה. הזרע נובט רק כשהתנאים טובים וראויים לחיי הדור הבא. תשומת לב לצרכים של האחר, יחס רגיש ואוהד, סבלנות, קצת ללחלח, לאוורר, לנער, והכול יסתדר. בסופו של דבר, בחיים, מה שנותנים זה מה שמקבלים. בעלי הבין את זה מזמן, והוא תמיד משאיר לי את שני הביסים האחרונים בקינוח המשותף.

בבוקר אני קמה ומנסה גישה שונה. תנבטו בבקשה, אני אומרת להם. אנשים כבר הזמינו אתכם נבוטים בתוך הלחם שלהם. אני בוחנת אותם בתשומת לב, קצת מרטיבה, מנערת בעדינות, מאווררת, מחממת. אני אמא תרנגולת שדוגרת על ביצה.

אחר הצהריים אני ניגשת אליהם ו... הללויה! ניצנים חדורי מטרה מציצים אלי בציפייה. ובא לציון גואל.

אני ניגשת להאכיל את המחמצות. אבל זה כבר סיפור אחר.



נראה שלזרעים מונבטים יש יתרונות תזונתיים בגלל הפעילות האנזימטית שהופכת את האנרגיה שהיתה אצורה בזרע לזמינה. מה שמאפשר למי שאוכל אותם ספיגה טובה יותר של ויטמינים, מינרלים וחלבון איכותי.


כדי להנביט זרעים נדרשת סבלנות ותשומת לב לתנאים ולתהליך:

משרים את הזרעים השלמים בכלי עם מים למשך כמה שעות. מעבירים למסננת ושוטפים תחת מים זורמים. מסננים היטב מעודפי מים ומניחים מכוסה במקום חשוך.

חוזרים על הפעולה פעמיים-שלוש ביום – שוטפים ומסננים.

לאחר יומיים עד ארבעה ימים הזרעים אמורים להוציא ניצן קטן, והזרע המונבט מוכן לאכילה.


לתת (malt) הוא משפר אפייה טבעי המקובל בתעשייה לזירוז תהליכי תפיחה. לתת מייצרים בדרך כלל מהנבטה של שעורה, דגן עשיר במיוחד באנזים עמילז. כשמוסיפים לבצק לתת פעיל מוסיפים לו למעשה אנזימים פעילים המפרקים במרץ את העמילן לסוכר, וכך השמרים מקבלים במהירות יותר סוכר זמין הנחוץ לפעולתם. בייצור לתת אנחנו למעשה מנצלים את מנגנון ההישרדות הטבעי של הצמח, ומשתמשים בו לתועלתנו.

לתת לא פעיל הוא שעורה מונבטת קלויה וטחונה המשמשת כמשפר אפייה לתוספת צבע כהה בעיקר. האנזימים כבר לא פעילים כי הם נהרסים בקלייה בגלל הטמפרטורה הגבוהה.

252 צפיות
הירשמו לקבלת עדכונים
  • Facebook
  • Instagram

 ©2016 by Ariel@Wix. לחם מחמצת בעבודת יד