חיפוש

all you need is time

עודכן ב: 2 ינו 2020

ואהבה. אני מתנסה בהנבטה. חוץ מזה שהתהליך מגניב, זו גם דרך להוסיף ללחם שלי חיים. אני מנביטה זרעים, ולפעמים זה מצליח לי. אבל חייבת להיות איזו דרך, שיטה, להנבטה מסודרת שתמיד עובדת.

"מה את עושה עם כל כך הרבה גרעינים?" שואל אותי המוכר וניגש למחסן לפתוח בשבילי שק גרעיני חמנייה.

"לחם." אני עונה. "אני רוצה להנביט אותם. אולי יש לך שיטה?"

"אי אפשר." הוא פוסק. "בשביל להנביט צריך את הקליפה."

קליפה? הקליפה הקשה? זאת שמפצחים במשחקי כדורגל וזורקים על הרצפה? איך היא בכלל קשורה? הקליפה היא שכבת הגנה של הזרע ובכל הנוגע לנביטה היא יכולה רק להפריע. ובכלל אף פעם לא אהבתי אותה. אני לא מפצחת גרעינים. זו מהומה רבה על תמורה זעירה, שבטח לא תשאיר אותי שבעה ורוב הסיכויים שגם תיפול לי בדרך אל הפה אי שם ליד הספה. וחוץ מזה אפשר לקנות את הגרעינים כבר מקולפים ב- 2.90, וזה בלי שישרפו לי השפתיים מהמלח ובלי להשמיע צקצוקים ורעשים.

בבית אני ניגשת בהתלהבות למשימה. משרה את הגרעינים לזמן קצר ואז מעבירה למסננת, קצת מנערת ומכסה במגבת.

כשהייתי קטנה ישבתי פעם ליד ביצת תרנגולת שנייה לפני שהיא בקעה. השנייה התארכה לדקות ארוכות ואלה נמתחו לשעות. ואני חשבתי שייקח לאפרוח זעיר רק רגע קט לשבור את הקליפה ולצאת צהבהב, פלומתי ורך, כמו בתמונות, עם שבר קליפת ביצה משונן על הראש. לא הייתי "הס פן תעיר", ניסיתי לזרז את התהליך, לעזור, וזה נגמר לא כל כך טוב. גדלתי מאז, אני יודעת שיש דברים שלוקחים זמן וצריך פשוט לחכות.

לא פשוט לחכות. ערב. אני ניגשת, מלחלחת, מנערת, מאווררת, ממששת ומקווה.

עובר יום. למה הם לא נובטים?