"שנצא לסיבוב?" הוא שואל. אני מצדי עושה כמיטב יכולתי להיבלע עמוק בשקע של הספה ולהמשיך לצפות בלופ ב"חתונה ממבט ראשון", גם אם אצטרך פריסקופ בשביל זה. כבר ניסיתי הכול כדי להתחמק, חירשות, צליעה, דיכאון... אבל סל התירוצים שלי בימים האלה מתרוקן מהר יותר ממדף הביצים בסופר, ובלית ברירה אני מקלפת את עצמי מהספה ומחליפה את הטרנינג הנוח בבגדי ספורט צמודים מדי, שכבר בקושי עולים עלי.
כל יום אחר הצהריים אנחנו יוצאים עם הילדה לסיבוב של שעה, היא באופניים ואנחנו בסוג של פעילות ספורטיבית בעצימות בינונית, ואם תשאלו אותו – נמוכה. הייתי רוצה להגיד ריצה קלה, אבל זה יהיה נכון רק לירידה. בחוץ תיבת נוח, זוגות-זוגות של אנשים נמרצים. מי שלא רץ, צועד. כל השאר עובדים בגינה. ואחרי חודש ומשהו של סגר, חלק מהגינות ממורקות ברמה כזאת, שהגנים הבהאיים נראים לעומתן כאילו הופקדו בידיו של גנן סטלן.
בין שמדובר בריאליות ובין שבתבוסתנות, אני מבינה שהדשא של השכן אכן ירוק יותר, ומחליטה להתמקד בכיוון אחר – טיפוח השיער. קראתי פעם שהימנעות מחפיפה בשמפו מפחיתה במידה ניכרת את ייצור השומן בקרקפת. והתוצאה המיוחלת – מראה שיער בריא ומלא ברק. בדיוק כמו בפרסומות לשמפו רק בלי השמפו. הנס הזה לא קורה מיד אלא רק אחרי תקופה של חודש-חודשיים בעייתיים, שבהם, מי שמביט בי מאחור יכול בקלות לחשוב שאני זה לא אני אלא... מוש בן ארי. הימים האלה המצווים עלינו ריחוק חברתי קוראים לי לשלוף מהמגירה את תוכנית השיקום, כלומר ההזנחה, והעובדה שגם נדרשת ממני אי-עשייה לעומת עשייה, מקרבת את החלום הגנוז לידי מימוש יותר מאי פעם.
כבר חודש אני חופפת בלי. ומרגישה בלי. אבל אני יודעת שנדרשת סבלנות. אני נזכרת שמדי פעם מותר להוסיף קצת חומץ למי החפיפה. אני מוצאת במגירת המטבח חומץ בן-יין ישן נושן במלוא המובן, עם משקע מוזר, ומחליטה שאין מתאים ממנו למטרה. אני מתקלחת ושופכת קצת חומץ על השיער ותכף ומיד מתעוורת. בעין ימין. הייתי מעדיפה לאבד את חוש הריח ללא ספק. אני צווחת לעזרה ועד שזו מגיעה כבר שוטפת את השריפה במים זורמים שמרגיעים במעט את הצריבה, אני שולחת את היד הפנויה לוודא שגלגל העין לא נמס ועדיין נמצא בארובה, ונושמת לרווחה רק כדי להיחנק מאדי חומץ חריפים שממלאים את חדר האמבטיה. בדיוק ברגע זה, הוא, שסוף סוף נענה לקריאה, מופיע בפתח הדלת ומיד נהדף לאחור, משתעל, ושואל מה קרה ומה פשר הריח המוזר. אני מסבירה, והוא מתעקש לא להבין ואף מקשה קושיה. "רגע, אז יכול להיות שהריח הזה יידבק לך לשיער?" הוא שואל בחשש לא בלתי סביר. נראה שכן. השיער שלי לא חווה שמפו כבר חודש, ועושה רושם שגם מחבת טפלון תידבק אליו בלי שום בעיה. אבל אני מנסה, בעין הטובה, להסתכל על חצי הכוס המלאה, הנה אני יכולה לאסוף אותו לגולגול בלי להצטרך שום גומייה או סיכה. אני מסתרקת בקולות דקים של חריקה וחוזרת לסלון רק כדי לגלות שהוא והילדה החליטו להסתובב גם במרחב הביתי עם מסיכה.
נראה שהדרך למראה שיער זוהר ומלא ברק דביקה וארוכה. אבל ככה זה, הרי ידוע שאין שום משמעות לטוב בלי רע. ובימים האלה של בידוד אני מתמסרת לריחוק, וככה אולי אחריו, אדע שוב קִרבה.
שומן
חמאה, שמן זית, שמן חמניות, שמן קוקוס וכו', הם כולם שומנים שאפשר להוסיף לבצק ולהעשיר אותו. סוג השומן, כמות השומן ומצב הצבירה שלו, ישפיעו הן על הטעם והן על המרקם, כל אחד בדרכו. אך באופן כללי שומנים הם חומר מפריד שמעכב את ספיגת המים הנחוצים לפעילות החלבונים והעמילנים שבקמח. שומנים משפיעים על המרקם, הטעם, הנפח, הצבע וחיי המדף של דבר המאפה.
מרקם. שומן מפריע לחלבונים להתחבר זה לזה וליצור שרשראות גלוטן ורשת גלוטן מפותחת הנחוצה להחזקת גז בבצק. ולכן בבצקים בעלי מרקמים ארוכים, כמו בצק לחם, מקובל להוסיף את השומן בהמשך תהליך הלישה לאחר שהתפתחה רשת גלוטן מסוימת.
נפח מאפה. תוספת שומן לבצק מעכבת את הג'לטיניזציה של העמילנים באפייה, מה שתורם לאובן ספרינג גדול יותר. זו הסיבה למשל שבצק בריוש מגדיל מאוד את נפחו במהלך האפייה.
השחמה. שומן הוא מוליך חום טוב ולכן מזרז תגובות מייארד בחלק החיצוני של הבצק, כתוצאה מכך המעטפת החיצונית של בצק שמכיל שומן תשחים מהר יותר.
חיי מדף. שומן מעכב את התיישנות הבצק לאחר האפייה, הוא מוסיף רכות ומאריך את חיי המדף של המאפה. וזאת בגלל שהוא עוטף את העמילנים ומפריע להם "להתיישר" ולשנות את המבנה שלהם.