חיפוש

החלה של החווה

עודכן ב: 1 נוב 2020

"נו כמה? אחד שבע מאות?" אני בודקת איתו קצרת נשימה אחרי דקות מייגעות של ריצה. "אחד שש מאות שמונים." יס! אני מתמלאת סיפוק, איזה דיוק! שוב הדיוק. "יואו אני כזאת טובה בזה," אני מתפעלת מעצמי בקול רם כל פעם מחדש. "בטוח יותר מאשר בריצה." הוא צוחק. "יאללה, אפילו האיש הזה עם החמציץ בפה משיג אותך." זה, והעובדה שריחוק חברתי פסח לחלוטין על הירכיים שלי, מספיק משכנעים אותי ואנחנו ממשיכים. קצת הולכים קצת רצים. "תגיד, כמה זמן כבר עבר? רגע רגע אל תגיד, שלושים ושלוש דקות?"

בול פגיעה. והנה שוב אותה תחושת סיפוק והצלחה, כאילו מצאתי חנייה בול מול השער של האוניברסיטה בשעה הכי עמוסה. הניסיון הזה לצלוף למטרה. וממש לא משנה מה יחידת המידה. אני אוהבת לנחש את הטמפרטורה או השעה, לשקול בצק לחמניות בול על חמישים, ולנסות לזקק רעיון של פסקה שלמה לשני משפטים. אני שואבת סיפוק מדיוק. למה בעצם?

"זה עניין של שליטה." אורה אומרת לי כשאני יושבת מולה על הספה הבהירה. "כשאת מדייקת, את מקבלת אישור לזה שאת בשליטה. הכול ברור וידוע, הכול מתיישב עם הכללים שלך, וזה מספק לך את רשת הביטחון שאת כל כך צריכה. אבל," היא אומרת בהדגשה, "יש לזה מחיר. ואני רוצה שתחשבי גם על מה שאת מפסידה." טוב, היא בטח לא מתכוונת לסכומי העתק שעולה לי כל פגישה איתה, אני חושבת בדרכי החוצה לחניה. להצליח לדייק זה בשבילי לא פחות מאשר להסתנכרן עם הדופק של היקום. ואולי המקצב הזה, העמוק, הקבוע, הוא בכלל זיכרון קדום מהתקופה שהייתי עוברית מוגנת ברחם החמים... אבל מצד שני, להיות סגורה ברשת ביטחון ולא להשאיר שום מקום להפתעה... נראה שיש לי שיעורי בית, לברר מה אני מפסידה. אני נכנסת לאוטו ומתניעה.

יום שישי מגיע ואני מחליטה לערער את הביטחון לטובת ההפתעה ולאפות חלת כוסמין. עוד לא עשיתי אחת שהשביעה את רצוני ולא רק את הבטן שלי. אולי את החלת כוסמין של החווה בגרמניה? איך לא חשבתי על זה! אני די בטוחה שיש לי איפשהו את המתכון שלה... הנה הוא, צילום צהבהב ועקום אבל קריא. אני קוראת את המתכון ומיד נזכרת למה לא. המתכון הזה כל כך מוזר. החל מחומרי הגלם – קינמון וצימוקים, דרך האחוזי אופה שבחישוב מהיר חושפים 7% שמרים, והתהליך... נו באמת, מי עושה ראש עיסה, זה כל כך פאסה. ולמה החמאה בהתחלה והביצים בסוף... בחיי זה נראה כאילו מישהו שיחק סודוקו עם טור השלבים במתכון.

אבל אז אני נזכרת בחלה של החווה. והיא היתה ממש טובה. חומה בהירה חמימה, רכה וקצת מתוקה. היא היתה לי פיסת נחמה בבוקר קר אחרי משמרת לילה ארוכה. אני רוצה אותה. גם אם זה אומר לחזור להיות פועלת צייתנית במאפייה. היום אני אפעל בניגוד מוחלט להרגלי ולדעתי, רק כדי שבערב נאכל את החלה של החווה ולא עוד לחם כפרי שלי.

אני מרכינה ראש ומכינה ראש עיסה. אני ממשיכה ומצקצקת בייאוש כשהבצק היבש מתקשה להתאסף (נו בטח, 30% מים וכל הביצים עדיין בחוץ). אני מגלגלת עיניי