ארבעה ימים מלאים חולפים ביעף והגיע הזמן לחזור הביתה. הטיסה בצהריים ואני מחליטה לנסות את מזלי ולהספיק גם לסיור ב L'OCCITANE. בירור קצר מגלה שיש לי בדיוק חמישים דקות להגיע לשם. ומשם אמשיך ישר לשדה התעופה. אני זורקת את מעט הדברים שהבאתי למזוודה, לא שוכחת לקחת מהמקרר את המחמצת המתוקה, את הבריוש פחות או יותר שמה על הראש, ויוצאת לדרך.
כשאני סוף סוף מגיעה מקבלת את פני מדריכה אסייתית צעירה שחצי ממה שהיא אומרת אני פשוט לא מבינה. אני מציצה בשעון. טעיתי. גם בחישוב הזמנים וגם בהחלטה. מכונות כסופות ענקיות מקרקשות ומזריקות חומרים ריחניים לצנצנות, בקבוקים שקופים רצים על מסועים, בריכות שכשוך סגלגלות של קרם לוונדר, שפריץ רוזמרין לכל דכפין, מטוסים קלים חגים ממעל ומפזרים גשם של דוגמיות שיספיקו לי לכל החיים... כל זה לא קורה. מה שכן, אני מביטה מלמעלה מבעד לזגוגית עבה על מפעל דומם ושומם (שבת), האף שלי סתום מצינון (השלג הזה!) ואני קולטת שחוץ ממי פנים שורפים לקרצוף יסודי של חלומות פותים, כבר לא יחלקו לי כלום.
אני מחליטה לחתוך, ויפה חצי שעה קודם, ממלמלת משהו על הטיסה הקרבה, מפריחה נשיקה באוויר למדריכה, ושועטת במסדרון חזרה לחניה. מתברר ששתי רגליים נקועות היו רק תירוץ, וכשצריך אני דווקא כן יכולה לרוץ. אני עוצרת רק לשפריץ בושם קטן שאני מתיזה על עצמי מהבקבוקון בכניסה. לדיוטי הרי כבר לא יהיה לי זמן. יש עוד שעתיים עד להמראה, ווייז אומר שהשדה במרחק חמישים דקות נסיעה. וזה בהנחה שאין פקק או תאונה ושאני לא מתבלבלת בדרך ולוקחת איזו פנייה לא נכונה. אני גם צריכה להחזיר את האוטו. סימן שאלה גדול מסתמן מעל הטיסה שלי חזרה. מלחיץ... אני מעבירה את כל הלחץ אל דוושת הגז באוטו הקטן ופשוט טסה לטיסה.
תוך כדי אני מנסה לשכנע את עצמי שווייז טועה בחישוב. הוא בטח לא יודע שאני על 140. מהירות כפול זמן שווה דרך. אז אם יש לי דרך של 100 קילומטר... כמה זמן זה בעצם? אני מנסה לחשב אבל שוב ושוב רק מתבלבלת. האוטו מתחיל לרעוד, ולמרות שיש ברטט הזה גם משהו נעים, אני מורידה ל- 120, כי יותר קל לי לחשב מספר שהוא בדיוק פי שניים מ-60.
אני מגיעה לשדה התעופה וחונה, נכנסת קצרת נשימה ופחות או יותר זורקת את המפתחות על נציג חברת ההשכרה.
"האוטו בחניה," אני קוראת אליו וכבר ממהרת החוצה.
"רגע, אני צריך גם את החוזה."
חוזה? לא זכור לי שום דבר כזה. "זה באוטו!" אני עונה.
וככה, עם בריוש ענקי ביד אחת וטרולי בשנייה, אני ממשיכה בריצה, ותוך כדי מבינה שהם הולכים לעשות עלי קופה כי החזרתי את האוטו באיחור וגם לא עם מכל דלק מלא כמו שהייתי אמורה.
יש לי ארבעים דקות עד לסגירת הגייט ואני אפילו עוד לא במבנה. ואיזה מהם זה זה? שיט. בבת אחת נהיה לי נורא חם. זו הגופייה הטרמית? אולי בדיוק עכשיו נפל עלי גיל המעבר? התקף חרדה?
אני פוסלת את האפשרות האחרונה. אני ממש לא רוצה לפספס את הטיסה אבל מהרגע שהאפשרות הזאת נהייתה סבירה כבר יש לי תוכנית מגירה. היא כוללת ארוחת גורמה במסעדת מישלן, וזה מפתה ביותר כי אני ממש רעבה. אני רצה רצה רצה ועוברת את כל מסלול העכברים, רק אחרי שבבידוק זורקים לי דברים, ומגיעה בשנייה האחרונה לגייט ממש כשכבר עולים למטוס. אני חושבת על בני אדם הקדמונים שיצאו לצוד ממותות. ומזדהה. עם כל הכבוד לחלבון שבדגנים, אני כבר ארבעה ימים אוכלת אך ורק לחם וזה יצא לי מכל החורים. אני חייבת ארוחה חמה. במטוס אני עושה את הלא ייעשה ובטיסת הלואו-קוסט שלי מזמינה לזניה בתשלום מלא. היא כצפוי דוחה, ושלא כצפוי קרה, ואפילו שאני לא פולנייה, אני אוכלת את כולה.
אינקורן
חבל הפרובנס הוא גם אחד מאזורי הגידול של האינקורן. הדגן העתיק ביותר המוכר לאדם.
מקור השם Einkorn הוא מגרמנית ומשמעותו - "גרעין יחיד". הקליפה העוטפת את הגרעין צמודה אליו ביותר וקשה להפרדה. גם תנובת היבול של האינקורן קטנה יחסית, והפחת גדול. מה שמסביר את מחירו הגבוה של האינקורן בשוק. ועם זאת בשנים האחרונות זוכה האינקורן לעדנה ולהתעניינות הולכת וגוברת מצד אופים וצרכנים וכיום ניתן לקנות גם בארץ קמח אינקורן.
האינקורן נחשב לדגן-על. הוא עשיר במינרלים ובחלבון. אחוז החלבון בו גבוה ביותר, והוא אחד הדגנים היחידים הנחשב מבחינה תזונתית לחלבון מלא, ולכן הוא מומלץ לצמחונים. אף שיש באינקורן פחות עמילן ויותר חלבון מאשר בחיטה, הוא דל בגלוטן (7% לעומת 10%-14% בחיטה ללחם) ולכן הוא קל לעיכול. אבל העובדה הזאת היא גם שהופכת אותו למאתגר בהכנת לחם.
ובכל זאת כדי ליהנות מטעמו המיוחד כדאי לאפות לחם מ-100% אינקורן. העבודה איתו אמנם מצריכה מיומנות מסוימת, אבל הטעם המיוחד, הערכים התזונתיים הגבוהים והעובדה שהוא קל לעיכול, שווים את המאמץ. הנה כמה עקרונות שכדאי להביא בחשבון בעבודה עם קמח אינקורן:
לישה אטית או אפילו לישה ביד – מדובר בדגן עתיק ששמר על רוב תכונותיו המקוריות של דגן הבר כך שעבודה מסורתית מתאימה לו.
התססה טבעית – שימוש במחמצת ולא בשמרים תעשייתיים. הבצק עדין ולא יעמוד בתסיסה חזקה ומהירה המאפיינת שמרים תעשייתיים.
הידרציה – בסביבות 80% לאפייה בתבנית, בסביבות 65%-70% לאפייה בסלסילה. רשת הגלוטן חלשה והבצק צריך תמיכה.
עיצוב מינימלי – הבצק דביק ולא נוח לעבודה. להיעזר בקלף, עיצוב ידני קצר וללא מתיחה, ולקמח היטב את היד ואת הסלסילה.
דייסה – אם חלק מהמים בבצק מוחזקים בעזרת דייסה של קמח ומים, הבצק יותר יציב ואפשר להעלות את ההידרציה באפייה ללא תבנית. (עוד על דייסה בפוסט "סבתא בישלה דייסה" https://www.lehemtov.co.il/post/soaker ).
תפיחה – בתפיחה שנייה לא לצפות לעלייה גדולה בנפח ולהיזהר מתפיחת יתר.
בהצלחה!