הזמינו אותנו אז אנחנו הולכים. סקירת תירוצים מהירה מבהירה שאין לנו שום סיבה נראית לעין להבריז מהמסיבה. הגדולים גדולים, הקטנה ישנה אצל חברה. מה ללבוש? אני עוברת על השמלות בארון ומבינה שאני שמנה. נכון שהתחלתי פילטיס אבל אני חייבת לעשות משהו יותר רציני עם המשקל. אני מוציאה שמלת פאייטים ירוקה מחנות יד שנייה ובול כמוני נטולת גזרה. לא ממש סקסית אבל לפחות מגניבה. אני מרוצה לרגע, ושנייה לפני שאנחנו יוצאים בכל זאת מחליפה לשמלה שחורה קטנה. עקבים גבוהים ואודם אדום-דם סוגרים לי את הפינה. אני בוחנת את עצמי במראה ויחסית מרוצה, בהנחה שאפשר לבנות על תאורה עמומה. אבל בדרך לשם אני חושבת שזה בטח יהיה "כל הילדים רוקדים ורק אני זקנה." איך שאנחנו נכנסים אני מתבדה. כולם די זקנים. וזה מרגיע ומבאס בדיוק באותה מידה.
המסיבה מושקעת. אוכל ושתייה. דיג'יי, אורות מרצדים, אנשים יפים ונכונים. כל היתרונות שיש במסיבות של גדולים. אנחנו שותים קצת. מזיזים את האגן לצדדים. אני נזכרת בחיוך חמצמץ איך פעם הייתי רוקדת יחפה, מרחפת על הרחבה כמו רוח קלה חופשייה. אני אוהבת לרקוד. אני אוהבת? כבר מזמן לא העמדתי את העובדה הזאת למבחן. אני מנסה להתנחם במחשבה שאי אפשר רק למלא את סל החיים בדברים חדשים, צריך גם להשליך מעצמנו כמה ישנים. ואז ממהרת לבר להוריד עוד שוט, למקרה שזה לא נכון.
רוקדים. לשבע דקות על השעון. שאחריהן העיניים שלי כבר מחפשות כיסא. אין. בשום מקום. אני רוקדת עוד, אין כיסא ואין ברירה, ו... אם כבר מסיבה. ועוד, לרקוד. אני נזכרת שאני אוהבת את זה, לשבע דקות תמימות, ואחריהן שוב אותה מחשבה טורדנית ואחריה בדיוק אותה הכרה בעובדה – כיסא. אין כיסא.
בשלב כלשהו עומדות בפני שתי אפשרויות: לחלוץ נעליים או לתלוש לעצמי את הרגליים. אני בוחרת באפשרות הקלה, ועד מהרה מגלה שדשא סינתטי איכותי הוא מצע רך וידידותי ליבלת טרייה. אני רוקדת יחפה כמו שאני אוהבת, ולרגע נזכרת בתחושת הריחוף, הקלילות, הרוח בשיער מול המאוורר... אוי. מאוורר. אין מאוורר.
ואז מגיעה משטרה. ומכבה את המסיבה. נדמה שכולם סביבי קצת נושמים לרווחה. זאת באמת אחלה מסיבה, אבל סיכוי טוב שבקרוב אפשר יהיה לסמן וי גדול ולחזור בלי שום תחושת החמצה למזגן ולספה. בואו נודה, משטרה במסיבה של אנשים עם שלושה ילדים ומשכנתה זה קרש הצלה, נקודת יציאה בלי קנס ובתנאים נוחים. וחוץ מזה, משתרר שקט וסוף-סוף אפשר לדבר.
ואז מתברר שאין.
אין על מה.
ופעם היה.
מתחוור לי פתאום שכמעט בלי שהרגשתי הכול השתנה. זה ממש לא רק השמלה שכבר לא עולה. האני שהייתי לא משתקפת אלי במראה.
הייתי ילדה, נערה, אישה צעירה. השינויים היו מהירים ובולטים. אבל בשלב כלשהו בחיים, בערך בזמן שהייתי עסוקה בכביסה ופתיתים ועבודה וחיים בורגניים בפרברים, היה נדמה שהנה בגרתי, התייצבתי, ואני כבר לגמרי אפויה מבפנים. מה שהיה הוא שיהיה, ומי שאני היום תלווה אותי מעתה ואילך למשך כל חיי הבוגרים. אבל האמת היא שבשום שלב לא קפאתי על השמרים. החיים זזו, וגם אם האטו, אני זזתי איתם, כל הזמן, וטיפין טיפין, השתניתי גם אני. מבחוץ ומבפנים. השלתי מעלי הגדרות כובלות ישנות שהיו נכונות לזמנן, והחיים זימנו לי חדשות. וכל עוד המעטפת גמישה, אני גדלה. החוויות החדשות מובילות אותי הלאה, לעבר האני שאהיה, זו שמחכה לי בקצה. ובנקודת הזמן הזאת, הגם שאני סקרנית, אני שמחה שאין לי מושג מי זאת תהיה.
מבצק ללחם
כשאופים בצק הוא משתנה והופך ללחם. החום בתנור משפיע על הבצק בכמה אופנים, ומקובל לחלק את תהליך האפייה לשלושה שלבים עיקריים.
בשלב הראשון יש עלייה ניכרת בנפח. שלב זה ידוע בשם oven spring והוא קורה במהלך 10-15 הדקות הראשונות באפייה. העלייה בנפח הבצק קורית מכמה סיבות:
האצה של תגובות כימיות – כשהטמפרטורה של הבצק עולה האנזימים עובדים מהר יותר ומפרקים יותר סוכרים. השמרים עדיין פעילים, והתסיסה יוצרת התפרצות אחרונה של גז co2. יותר גז בבצק משמעותו יותר נפח לבצק.
גזים מתפשטים בחום. בועות הגז co2 גדלות ודוחפות את הבצק כלפי חוץ. גזים אחרים – אדי מים ואתנול – מתפשטים אף הם. התפשטות הגזים בחום גורמת ללחץ פנימי בבצק ולשינוי צורה, כמובן, רק כל עוד הבצק גמיש ויכול לשנות צורה. (על חשיבות האדים באפייה ראו –https://www.lehemtov.co.il/post/steam).
בשלב השני הבצק מתייצב והלחם מקבל את צורתו. בטמפרטורה של 60-80 מעלות השמרים כבר מתים, האנזימים יוצאים מכלל פעילות, החלבונים נקרשים, והעמילנים עוברים ג'לטיניזציה (בדומה לפסטה שמבושלת במים). בשלב זה נוצרת ההבחנה בין הקרום (crust) לחלק הפנימי (crumb). תופעה זו מיוחסת לריאקציות מייארד ולהתקרמלות של סוכרים על פני השטח של הבצק, תופעות המעניקות לקרום הלחם את הצבע והטעם האופייניים לו.
השלב השלישי, והאחרון באפיית הלחם, הוא שלב הייבוש. הקרום מתעבה ונקבעת גם רמת הלחות של הלחם. בשלב השני הקרום עדיין דק למדי ולא מספיק מובחן מפנים הלחם. לפיכך השלב השלישי באפייה מתמקד בעיקר בייבוש ובקביעת עובי הקרום הרצוי בהתאם להעדפת האופה.