חיפוש

אפויה חלקית

הזמינו אותנו אז אנחנו הולכים. סקירת תירוצים מהירה מבהירה שאין לנו שום סיבה נראית לעין להבריז מהמסיבה. הגדולים גדולים, הקטנה ישנה אצל חברה. מה ללבוש? אני עוברת על השמלות בארון ומבינה שאני שמנה. נכון שהתחלתי פילטיס אבל אני חייבת לעשות משהו יותר רציני עם המשקל. אני מוציאה שמלת פאייטים ירוקה מחנות יד שנייה ובול כמוני נטולת גזרה. לא ממש סקסית אבל לפחות מגניבה. אני מרוצה לרגע, ושנייה לפני שאנחנו יוצאים בכל זאת מחליפה לשמלה שחורה קטנה. עקבים גבוהים ואודם אדום-דם סוגרים לי את הפינה. אני בוחנת את עצמי במראה ויחסית מרוצה, בהנחה שאפשר לבנות על תאורה עמומה. אבל בדרך לשם אני חושבת שזה בטח יהיה "כל הילדים רוקדים ורק אני זקנה." איך שאנחנו נכנסים אני מתבדה. כולם די זקנים. וזה מרגיע ומבאס בדיוק באותה מידה.

המסיבה מושקעת. אוכל ושתייה. דיג'יי, אורות מרצדים, אנשים יפים ונכונים. כל היתרונות שיש במסיבות של גדולים. אנחנו שותים קצת. מזיזים את האגן לצדדים. אני נזכרת בחיוך חמצמץ איך פעם הייתי רוקדת יחפה, מרחפת על הרחבה כמו רוח קלה חופשייה. אני אוהבת לרקוד. אני אוהבת? כבר מזמן לא העמדתי את העובדה הזאת למבחן. אני מנסה להתנחם במחשבה שאי אפשר רק למלא את סל החיים בדברים חדשים, צריך גם להשליך מעצמנו כמה ישנים. ואז ממהרת לבר להוריד עוד שוט, למקרה שזה לא נכון.

רוקדים. לשבע דקות על השעון. שאחריהן העיניים שלי כבר מחפשות כיסא. אין. בשום מקום. אני רוקדת עוד, אין כיסא ואין ברירה, ו... אם כבר מסיבה. ועוד, לרקוד. אני נזכרת שאני אוהבת את זה, לשבע דקות תמימות, ואחריהן שוב אותה מחשבה טורדנית ואחריה בדיוק אותה הכרה בעובדה – כיסא. אין כיסא.