ושוב אני לבד עם מזוודה גדולה מדי בשדה התעופה. הפעם, המחוג במד החרדה מצביע על רמה סבירה, בטח בהשוואה לפעם ההיא שטסתי לגרמניה לעבוד במאפייה שבחווה. אני יוצאת מאולם הנוסעים הממוזג במרסיי אל יום שמש יפה שמביא איתו ניחוח קל של ים ובריזה. עכשיו צריך למצוא את חברת ההשכרה. אני פונה שמאלה בביטחון ופוסעת נמרצות רק כדי לגלות שכרגיל בחרתי בכיוון הלא נכון. אני חוזרת על עקבותי, פתאום חם לי מדי, אני מזיעה, ולא ברור מי גורר את מי, המזוודה אותי או אני אותה. באמת היה נחוץ כל כך לקחת איתי חמישה זוגות נעליים ובריוש מחמצת מתוקה?
והנה חשש מתגנב. אף פעם לא נהגתי בחו"ל. אני בדרך כלל עם המשפחה והוא נוהג. אני אצליח בכלל לצאת משדה התעופה?
"את יכולה לבחור בין פיאט פנדה לקיאה פיקנטו." אומר נציג השירות בעמדת ההשכרה.
אין לי מושג מה זה מה. "מה ההבדל?" אני שואלת אותו, ומתאכזבת שהוא לא מציע לי את המיני מיינור המדליקה שראיתי בחניה. ואז מה אם הזמנתי מכונית בקטגוריה Z- הכי זולה.
"אני ממליץ על הפיאט," הוא אומר, היא קצת יותר גדולה.
הגודל לא קובע, אני חושבת בלב ובקול אומרת, "תגיד, יש מכונית אדומה?"
יש! עכשיו מתברר שגם צריך לצאת מהחניה. אני לוחשת למחסום, "ססמי היפתח!" וכעבור רגע כבר משתלבת בתנועה בדרכי לכפר קטן במרחבי הפרובאנס.
אני מדליקה את הרדיו ושרה איתו בכביש המהיר, וכעבור כשעה נסיעה הנוף מתחלף ונהיה כפרי יותר. ויותר. וואו, יפה פה כל כך. מרחבים ירוקים רכים, פרחים אדומים, צהובים, לבנים, סגולים. אביב. ושקט. כל כך שקט שאפשר לשמוע את הבטן שלי מקרקרת. ברור, לא הכנסתי לפה פירור כבר מי יודע כמה שעות כי שמרתי את עצמי לארוחות גורמה צרפתיות. רק... איפה אתן מסעדות מעולות? איפה אתן מנות צרפתיות נהדרות?
באמת שקט פה. אני חולפת על פני שלט קטן, אני לא קוראת צרפתית אבל מה כתוב שם? נראה כמו... "ארטיזן". הלב שלי מנתר בתקווה והפה נמלא רוק בתגובה פבלובית רק מעצם המחשבה על מעדנים ארטיזנליים שממש בקרוב יעשו את דרכם לקיבתי ההומה. הגורמה שלי כאן! אני יורדת לשוליים, מסתובבת על המקום וחוזרת לשלט, יורדת בשביל עפר צר, רק כדי לגלות שיש דבר כזה טייח ארטיזן. טייח? לא טבח? ערימת חצץ בפינה סותמת את הגולל על התקווה.
אני נזכרת בהמלצה שקיבלתי מהעולה הצרפתי הצעיר שהיה פה לפני ואמר, "תקני לך בדרך קצת אוכל בסופר." מה הוא מבין בגורמה, חשבתי אז ביהירות לעצמי, ארוחת סופר, פחחח, זה לא בשבילי. עכשיו אני באזור כפרי שומם ואפילו סופר אין. אני כותבת לו הודעה נבוכה, הוא עונה: תסתובבי וסעי חזרה לעיירה הקרובה. הפעם אני מקשיבה.
בסוף אני אוכלת פיצה. סתם פיצה בסתם מרכז מסחרי בעיר שבטח אפילו לא טרחו לציין במפה. מילא, זו רק ארוחה ראשונה ואת רעבה, אני מעודדת את עצמי. אני עדיין אופטימית ומשוכנעת שהארוחה הבאה תהיה צרפתית לעילא ולא פחות ממעולה.
אז חשבתי. אז מה. לא ידעתי אז על מרק הבויאבז. מנת הדגל של עיר הנמל מרסיי. השם נשמע מבטיח אבל המרק למרבה הצער כתום ומת. בדיוק כמו הדגים שבו. שניים גדולים פערו עלי עיניים מזוגגות ממרומי צלחת אדירה שעוד כמה דגים קטנים ובלתי מזוהים עיטרו אותה. זאת מנה מפלצתית, איך מתמודדים איתה? מתברר שרע. המרק דלוח ותפל, ולרגע אני יעקב אבינו שמגלה שהכלה היא לאה ולא רחל.
צרפת צרפת אבל הי, אוכל זה לא הכול. ואני הרי באתי ללמוד. ולאפות. עם אחד האופים הטובים בעולם. אני נוסעת לשם.
מחמצת מתוקה
מחמצת מתוקה היא מחמצת שמתאימה למאפים עשירים בשומן ובסוכר: בריושים, חלות מתוקות, עוגות, קרואסונים ומאפים כרוכים אחרים. המחמצת המתוקה מאפשרת להכין בצקים עשירים בתסיסה טבעית ובלי תוספת של שמרים תעשייתיים, והמאפה מתקבל ללא טעם חמצמץ וקראסט שמאפיין לחמי מחמצת.
מחמצת היא תרבית של שמרי בר וחיידקים. במחמצת מתוקה יוצרים תנאים שמתאימים לחיידקי מיעוט מסוימים, מה שעוזר לאותם חיידקי מיעוט להתרבות בה על חשבון החיידקים האחרים (המלך מת! יחי המלך החדש!) חיידקים אלה, כדי להגן על עצמם בתנאי קיצון של שומן וסוכר, מייצרים בבצק הסופי דקסטרן, רב-סוכר דמוי ג'ל בעל יכולת החזקת מים טובה, מה שנותן למאפה מרקם ייחודי, רכות וחיי מדף ארוכים להפליא, וכל זה באופן טבעי ובלי חומרים משמרים.
Comments