"חזרתי הביתה מסוחררת מרוב ייאוש, והרגשתי שהכעס והלקאה העצמית שלי ניצבים זה מול זה כמו לוחמים בזירה ונערכים לקרב שיקבע מי מהם יזכה להרוס לי את הערב." אני קוראת את המילים בספר המחמצת מרחוב קלמנט ותוהה כמו תמיד איך זה שהספרים שלי קולעים בדייקנות למצב הרוח שלי.
לויס, מתכנתת בחברה לייצור רובוטים, מתמכרת למרק חריף ולחם שאור שמכינים שני אחים ממוצא... שקר כלשהו. היא אוכלת אותו בעמידה ובעיניים דומעות מחריפות ואושר. (אני קוראת ונהיית רעבה. אבל אין לי מרק ואין גם שום סיכוי שאצא מהמיטה). ואז יום אחד האחים עוזבים. לא לפני שהם מפקידים בידיה של "אכלנית מספר אחת", כפי שהם מכנים אותה, את המחמצת שלהם. תאכילי אותה ותשמיעי לה מוזיקה מאזגית. זה חשוב.
לויס הצעירה מתייחסת לתשורה בחשדנות מה, היא מבינה בבישול ואפייה בערך כמו שסבתא שלי הבינה ברובוטיקה, והתזונה שלה מתבססת על משקה אפרפר וסמיך בשם סלורי, שכנראה מכיל את כל אבות המזון והוויטמינים הנחוצים, אבל מעורר תיאבון כמו מי קולחין. היא מתחילה לחפש חומר באינטרנט ובספרים כדי להחזיק את המחמצת בחיים, ומתחילה להכין לחמים בתהליך בלתי אסתטי בעליל. עד מהרה היא משתפרת ותחת ידיה יוצאים לחמים נאים, טעימים להפליא וללא כל ספק – עם פרצופים.
לויס מתחילה לאפות וחייה משתנים בהדרגה. הגוף שלה מתחזק והיא מרגישה בריאה. היא גם מבינה שהמחמצת היא לא רק חומר גלם בלחם שלה, אלא היא חיים. ובכמה מובנים. המחמצת שלה מזמזמת שירים ושולחת אל מחוץ לצנצנת מחושים זוהרים, ואלה צובעים את עולמה הטכנולוגי המתכתי והאפור של לויס בצבעים חמים.
הימים חולפים, המחמצת שלה מפגינה סימני שעמום, ולויס מגלה שיש בה גם (ספוילר!) – צד חייתי. "הם זריזים וחזקים והם יודעים לדבר אחד עם השני בעזרת כימיקלים ואור, והם יודעים להתאגד בקהילות – ועוד איזה קהילות! מיליוני פריטים שעובדים זה עם זה בתיאום מושלם." אומר חובב המיקרובים שלויס מבקשת את עצתו כדי לאושש את המחמצת שלה. "הם מנהלים מאבק איתנים, הם משתלטים על שטחים, מטהרים אותם... בהשוואה לאפוס האדיר הזה, ההיסטוריה האנושית היא כלום ושום דבר." מצוידת במידע פנימי על המחמצת שלה לויס מחליטה להפיח בה חיים וזורקת לתוכה קצת מחמצת אחרת, תרבית פרוטסטנטית תמימה של קינג ארתור – "תילחמי," היא אומרת לה. הסטטוס קוו הופר באחת והצנצנת גועשת, הופכת למרחץ דמים של ממש, והתיאור חי כל כך שלרגע גם אני חושבת שאני מריחה גופות. התנגשות בין ציוויליזציות. מלחמת הישרדות. מלחמת תרביות ותרבות.
תרבות. פתאום המילה מקבלת עומק והרבה יותר משמעות. תרבות, תרבית, מושבה, קהילה. ובאנגלית זו אותה מילה עצמה – culture. ולא בכדי.
אני אופה לחם מדי שבוע. הלקוחות שלי הם אנשי הכפר והסביבה. הקהילה שלי. השכן מביא לי אבוקדו מהעץ. שכנה משאירה לי במאפייה צנצנת עם פרחים. הטלפון שלי מלא בהודעות משמחות מלקוחות שמספרים לי כמה הלחם טעים להם. גם הקהילה הווירטואלית מגיבה, לתמונות ולמילים. וכשאני קמה השכם בבוקר או אופה בגשם שוטף, זה מחמם לי את הלב יותר מאח בוערת או אלף מזגנים.
"כל המחוות הללו הן פעולות חזרתיות, שכיום מבוצעות על ידי שרירים אנושיים," אומר הבוס של לויס בחברת הענק ג'נרל דקסטריטי, "פעולה חזרתית אמורה להתבצע על ידי רובוטים." ועד מהרה לויס מנסה לרתום לאפייה את כישורי הרובוטיקה שלה ולבנות יד ביונית שתאפה לחמים. ולרגע נדמה שהיא מצליחה. ואני עוצרת כאן ותוהה, האם זה בכלל אפשרי?
טכנית, ללא ספק. אנחנו חיים בעידן טכנולוגי שבו מכונות מחליפות אנשים. אבל האם הטכנולוגיה באמת יכולה להחליף בני אדם? האם הצלחת הטכנולוגיה נמדדת רק לפי כמות המשרות שהיא מבטלת או שקיים במשוואה הזאת גורם אנושי חמקמק שבינה מלאכותית תתקשה למלא את מקומו? תרבות היא לא מוצר שיש לשכפל בקנה מידה רחב. והאם תרבות משוכפלת, זהה גנטית, היא תרבות שאני, או בני אדם בכלל, ירצו בה? האם הטכנולוגיה מסוגלת לטפח קהילה?
"אנחנו רוצים לחולל מהפכה בשוק העבודה, וזה הזמן שלכם, של כולכם, לתת עוד פוש." מדרבן אותם מנהל העבודה בחברה. ולויס חווה את הפרודקס הזה כך: "היינו במסע לביטול העבודה. וכדי לעשות את זה היינו צריכים – לעבוד כמו משוגעים... היתה לי תחושה שהמשאבים שלי הולכים ומידלדלים... השיער שלי נעשה דק ודליל. הבטן שלי כאבה כל הזמן. שהיתי בדירה שלי במצב כמעט קטטוני עם מוח קמל ותאי עצב מותשים. ההורים שלי היו כלואים בתוך חלון של שיחת וידיאו. לא היו לי שום חברים."
בני אדם עובדים מסביב לשעון כדי ליצור מכונות חכמות יותר, יעילות יותר, רק כדי שהיעילות הזו תימכר להן חזרה בתור... מה בעצם? הבעיה האמיתית של החברה האנושית היא ניכור. בדידות. ואותה שום מכונה לא תפתור. אוכל לעומת זאת מקרב אנשים זה לזה. ואולי הפתרון טמון בתקשורת אנושית. ביחסי קהילה ושכנות. חיבור בין צרכים לרצונות. בין "צריך כריך לילדים" לבין "רוצה לאפות לחמים". שותפות של נותן ומקבל. אוכל שמקורו במאמץ גלוי, לא קר וחדגוני שיוצר על ידי מכונה עלומה ונמכר נטול נשמה בשקית או בקופסה. סלורי אולי מזין את הגוף, את המכונה, אבל בה בשעה הלב נשאר רעב. השלם הוא החוץ והפנים. הקשה והרך. העבודה הקשה והסיפוק שבצדה. היצירה והתוצר. האופה והאכלן. הקהילה שבתוך העיסה והקהילה שצורכת אותה.
כל לחם בעבודת יד הוא סיפור קטן. סיפור חיים של מיקרואורגניזמים ושל אופה. סיפור של כושר המצאה ויצירה. כל בית מאפה קטן הוא בית – לסיפור מעשייה.
"זה רק סיפור. יש עוד סיפור." כותב ללויס האח האופה בסוף הספר.
ואני חושבת לי, יש עוד הרבה סיפורים. וזה כל היופי בזה.
מחמצת
מחמצת היא תרבית של חיידקים ושמרים. קהילה של מיקרואורגניזמים המקיימת יחסים סימביוטיים, או אם תרצו – יחסי שכנות טובים.
מחמצת נחשבת ליציבה כאשר נשמר היחס הפרופורציונלי בין המתגוררים בה. כלומר כשהיא מאוכלסת בתפוסה מלאה ורוויה באוכלוסיות מתסיסים. הצפיפות הזאת ומערכת היחסים ההדוקה השוררת בין המתסיסים בהקשר של ניצול המזון, מונעת ממיקרואורגניזמים מתחרים, כמו עובשים או שמרים וחיידקים אחרים, להצטרף אליה ולאכלס אותה, והמחמצת שומרת על יציבותה כל עוד התנאים בה נשארים חיוביים למתסיסים שחיים בה.