חיפוש

סיני והמלוש הצרפתי

עודכן ב: אוק 30

ואז אני מוצאת אותו. את המלוש-מזלג הצרפתי, יד-שנייה, שאני מחפשת כבר הרבה זמן, ומכל המקומות בארץ הוא דווקא באילת. כן הוא יכול להגיע אלי עם שליח. אבל אני לא רוצה לחכות. הוא במחיר מציאה. חדש עולה פי חמישה.

"אולי נרד לסיני יחד, כל המשפחה?" אני שואלת אותו. "מתי היינו ככה משפחה, בלי הטלפון, בלי הסחות הדעת, בלי שכל אחד עסוק בעניינים שלו?"

בשנים האחרונות אני מרגישה שהפכנו למשפחת בלוני הליום, מרחפים הרחק זה מזה. אני מנסה לאחוז בכוח בחוט של כל בלון למשוך אלי, אלינו, לקשור ולחבר, אבל הקצוות חמקמקים, הרוח קלה והבלונים פורחים, והם שוב ושוב הולכים ונשמטים ממני, נפוצים ומתרחקים זה מזה. ואני מרגישה שנכשלתי, כי אני לא מצליחה לאגד את כולנו לזר בלונים אחד, קרוב ונוגע. משפחה.

אני רוצה לעשות ריסטרט. כן, להריץ את הסרט המשפחתי שלנו אחורה ולנסוע עם כולם לסיני. שם, בחושה פשוטה מפשוטות על קו המים, אין לאן לברוח. אין חדר פרטי ובטח לא דלתות שאפשר לנעול, אין מחשב, טלוויזיה, אינטרנט, בקושי יש חשמל, אין לאן ללכת ובטח אין לאן למהר, אין כביסה על הספה, ארוחה שצריך להכין, חוגים, חברים, אין שום תוכנית. ויש שקט, וזמן לקרוא ולישון ולשחות ולשחק ולדבר ולהיות. ביחד ולבד. כי אין שום אילוץ שדוחף ומעקם ולוחץ ומכתיב לנו מה לעשות.

"אני לא מוכן לסכן את הילדים." הוא אומר. ואני מבינה שבנקודה הזאת הוא לא מתכוון לוותר.

למחרת אני נוסעת עם חברה. "שימי דרכון ועוד זוג תחתונים בתיק, למקרה שנרצה להישאר עוד לילה." אני כותבת לה בבוקר הודעה, ותוך שעה כבר אוספת אותה ואנחנו יוצאות לדרך. דרומה. את המלוש הצרפתי נאסוף בדרך חזרה.

מסוף טאבה מקבל את פנינו בשקט יחסי וחיש קל אנחנו עוברות לצד המצרי. "תיפרדי מהמזגן," היא אומרת לי. והופ אנחנו נדחקות לתוך מונית מלאה ישראלים. שתי משפחות, שתי רווקות, שתי נשואות ושתי תיירות. המונית יוצאת לדרך וכבר נעצרת, פעם לבדיקת דרכונים ופעם לגביית מס מעבר. אפשר לחתוך את המתח בכפית. "מה קרה? למה עוצרים?" נשמעות שאלות בחלל הדחוס וחושפות חששות גדולים יותר שלא נאמרים בקול רם. אני מספיקה להתקשר אליו רגע לפני שיוצאים והוא חותם את השיחה ב"תיזהרי לא להיחטף בבקשה." זו אפילו לא נראית לי אפשרות סבירה. וזה לא שאני כזאת אמיצה, אבל אני מרגישה רגועה מאוד. בטוחה.

חמש-עשרה שנה לא הייתי פה. הדרך יפה. ההרים אדומים, גם הכביש, המים כחולים, גם השמים. ענני נוצה מציירים בשמים פסים דקים לבנים. אני מנסה לקלוט שמות של חופים, להתמצא, להיזכר במקומות מפעם או להכיר חדשים. פנאן ביץ', סבבה קמפ, פרדייז, הרעיון ברור, ההבדלים פחות. בכולם בקתות קש פשוטות נושקות למים שקטים, חושות. ויש גם מלונות.

אנחנו אחרונות במונית, ממשיכות איתה עד נואיבה ויורדות בדיונה הגדולה. דיונת חול לבן שגולשת ברכות אל מפרץ כחול. מי קריסטל צלולים, בריזת ים מלטפת לי את הפנים. סולימאן, בדואי מבוגר בגלבייה לבנה ובאורח פלא צחה, מקבל את פנינו בברכה במה שנקרא בסיני מסעדה. אותו מרבץ מאובק ודהוי תחום בגזעי דקלים שכובים, ובו מזרנים וכריות על שטיחים מפוספסים צבעוניים ומעליהם שולחנות עץ נמוכים ומיליון זבובים. כן יש חושה. כן, על הים. 40 שקל לבנאדם. ובינתיים שבו שתו תה. יש זמן.

אנחנו יושבות ושותות. ילדים בדואים מוכי שמש מתיישבים לידינו ומנסים למכור לנו צמידים ושרשראות. עוד לא, אולי מחר. אנחנו מורידות הילוך בהדרגה. אני סוקרת בסקרנות את הסביבה. יש פה משפחות עם ילדים קטנים, זוגות מאוהבים, חבר'ה צעירים. אנשים קוראים ספר, משנרקלים, משתזפים, אוכלים, חולמים, מנגנים בגיטרה, שרים חרש, מתערסלים. ושקט אטי מחלחל. חופש.

והנה החושה שלנו מוכנה. חמישה צעדים במורד הדיונה ואנחנו במרפסת זעירה, דלת קש רעועה נפתחת וחושפת בפנים שני מזרנים עירומים מרוטים על שטיח דהוי שנפרש על החול. שקע חשמל אחד ומתג אור לנורה חשופה שמשתלשלת מהתקרה הנמוכה משלימים את התמונה. אור בהיר חודר פנימה דרך חרכי הקש ואני שמחה. יש משהו בבסיסיות הזאת, באין, שמוריד נטל. לא צריך לפרוק תיקים, ממילא לא הבאנו הרבה ואין איפה לשים, ותוך דקה אנחנו כבר יושבות במרפסת הקטנה ונותנות לים להציף את כל החושים. המים הכחולים, המלוחים, הגלים הקטנים הלוחכים והולכים. אני ממש יכולה להרגיש את חוטי הלחץ האחרונים שמהדקים את נשמתי נפרמים ומשתחררים, וכמעט יכולה לשמוע את הנשמה שלי נושמת נשימה גדולה רוויית אוויר ים מלוח נקי. סיני. בדיוק איך שזכרתי אותה.

סיני. המקום שבו האטרקציה היא שאין אטרקציה. אין שום לוח זמנים, אין שום דבר שצריך לעשות או להספיק. והטבע חם ועוטף בצהוב וכחול וחום-אדום, והים חי, ואם מסתכלים טוב-טוב בשעת השפל כשהמים נסוגים, אפשר לראות שהקונכיות זזות כי יש בתוכן סרטנים קטנים, ובתוך המים יש שקט וצבעים עזים ודגים מוזרים בשלל צורות וצבעים ואלמוגים ענקיים, והנה אני בתוך להקת דגי חרב, ואנחנו שוחים יחד בשקט תהומי ולרגע אני חלק מהם, מהשלם, מהטבע הפראי. הלילה יורד וירח עגול שוטף הכול אט-אט באור חיוור, וכשהוא חסר, מנקדים את השמים מיליוני נמשים-כוכבים זוהרים. ובבוקר, מהחוף, אפשר לראות שמש חמה עולה מהים מכסיפה גלים קטנים, מכבה כוכבים אחרונים. ובדואי אחד על גמל עובר.

בסיני יש הזדמנות להתנתק, ואז להתחבר מחדש, בקשרים משופרים. באין רשת זמינה אין מסכים, ואנשים טווים לעצמם רשת חברתית ממשית. מנקודת תצפית נוחה על הערסל אני רואה הורים וילדים פשוט משחקים, שש-בש ודמקה וקלפים. זרים גמורים צוללים לעומקים, מקצה הריף, לשיחה שמתחילה ישר מהליבה, מקולפת משכבות של פרטים טפלים ונימוסים. ואפשר גם לשתוק, שעות, לקרוא שעות, להקשיב למחשבות ופשוט להיות. כשאני בסיני אני משילה מעלי את כל הדברים המיותרים, מסכות, איפור, נעליים, בגדים עודפים, ונשארת כל היום כולו עם אותו בגד ים, אותה פיסת בד קשורה למותני, אותם כפכפים, אני נטו אני.

נכון, אני לא יכולה להבטיח לו, ולאף אחד אחר, שהמקום בטוח, שלא יקום איזה מטורף וימיט עלינו אסון, אבל האם מישהו יכול להבטיח כזה דבר בכל מקום אחר בעולם? בניו יורק, בפריז, בלונדון, בבנגקוק, בתל אביב? ויותר מזה, ממש בתוך הבית הפרטי?

ביטחון הוא בעיקר תחושה. אין בו ממש. אין תעודת ביטוח שבאמת יכולה למנוע את האסון הבא. וממילא תעודת ביטוח מציעה רק פיצוי, מנסה לרכך מכה שכבר קרתה. ואם יש דבר אחד שכן בטוח בחיים, זה שבסוף כולם מתים. אני מזכירה לעצמי שעד שזה יקרה אני חיה. אני אמנם פוקחת עיניים וזהירה, אבל אני לא מוכנה לתת לפחד את המושכות לניווט חיי. אני זו שיכולה לצקת בי ביטחון או פחד. הבחירה בידי, אבל לא השליטה במציאות. והמציאות מוכיחה שוב ושוב שהיא אדון לעצמה.

בפעם הבאה הוא יבוא איתי. אולי שם הוא ירגיש את מה שאני מרגישה. ואולי אחר כך ניסע גם עם הילדים ונצליח, ולו לכמה ימים, להיות משפחה נטו משפחה.





לישה

לישה, בין שמכנית ובין שביד, היא שלב מעניין בהכנת הלחם כי מרגע שמרטיבים את הקמח ומאחדים את חומרי הגלם למסה אחת – בצק, מתחילות בו תגובות כימיות שונות.

בנוכחות מים, מולקולת החלבון נעה בבצק ונקשרת למולקולת החלבון הראשונה הנקרית בדרכה. מה שיוצר בצק חלש ולא גמיש שנקרע במתיחה. לישה היא שעוזרת לחלבון ליצור מולקולות גלוטן מסודרות מחדש בקשרים משופרים. הקשרים החלשים נשברים בכוח הלישה. אם קשרי הגלוטן החדשים, המשופרים, מסתדרים במבנה המתנגד ללישה, הם מצליחים לא להישבר, והבצק מתחזק עם התקדמות הלישה, דבר שהאופה יכול להבחין בו בקלות יחסית.

מטרת הלישה, אם כך, היא לפתח את רשת הגלוטן. רשת גלוטן חזקה ואלסטית מתנגדת ללחץ של הפחמן הדו-חמצני שפולטים השמרים בבצק, ואט-אט היא נמתחת ומאפשרת לבצק לתפוח, וללחם האפוי לצאת מהתנור במרקם אוורירי המזכיר ספוג.





115 צפיות
הירשמו לקבלת עדכונים
  • Facebook
  • Instagram

 ©2016 by Ariel@Wix. לחם מחמצת בעבודת יד