אני שונאת לעשות קניות. ועכשיו עם הקורונה שמשתוללת בחוץ הסיכוי למצוא אותי משתכשכת בתור אינסופי נמוך יותר משדיים של היפית שהיניקה שישה ילדים בחינוך ביתי. גם בימים כתיקונם אני מעדיפה שדברים יגיעו אל סף הדלת שלי, העיקר שלא אצטרך לצאת מהבית ולהביא אותם בעצמי.
אם נגמרות בבית הביצים לא נאכל חביתה, אם נגמרים הפירות אני אשכנע את כולם ששנת שמיטה, אם נגמרו לי הטמפונים אני אחכה לשליח משופרסל-אונליין או לגיל הבלות, מה שיגיע קודם. אפילו סַפּר שמגיע הביתה כבר מצאתי, אבל הפעם לבן שלי נגמר הוונטולין. והאמת, אני יוצאת גם מהחשש שמא יפורסם "המסלול" שלי ויתגלה שאני כבר שבוע בבית בטרנינג עוברת מהמייבש למדיח לספה למקלחת למיטה.
הדלת האוטומטית נפתחת באוושה קלה ואני נכנסת ועוברת דרכה היישר לחיקה המטריד של המציאות. אני מתעלמת מהמבצעים בשקל בכניסה וגם מנשות המכירה שאפילו בפורים מאופרות בהגזמה, ואצה רצה לבית המרקחת שבירכתיים, ישר לקופה. אני נעמדת מאחורי האחרון בתור. הוא מחזיק רשימה ביד אחת וטלפון בשנייה, מדבר עם האישה לוודא שהביא בדיוק את האלכוג'ל שהיא רצתה. כן, תכלת בניחוח בריזת-פירות-ים עם משאבה.
"אתה אחרון בתור?" אני נדחפת לו לשיחה.
"את צריכה לקחת מספר," הוא אומר ומצביע קצרות על המתקן הכתום בפינה.
אני ממהרת לשם ושולפת מהגלגל את הפתק הקטן. 0363. טוב זה בטח אותו גלגל מספרים מאתמול... אני מוציאה עוד פתק אבל המציאות לא משתנה – 0364. אני מרימה את הראש ומגלה שמספר 017 מקבל עכשיו שירות מהרוקח היחיד בעמדה. אני מבינה ששאר התור ממלא אחר ההוראה לא להתקהל ומפוזר ברחבי הפארם. והאמת, צפוף שם.
חישוב קצר מביא אותי למסקנה שתוך יום וחצי, גג יומיים, יגיע תורי. אני מחפשת מוצא, גם אם זו מעלית לקומה גבוהה עם מרפסת לקפיצה, אבל אז נזכרת שהילד צריך משאף, ואמא, ומכניסה את הפתקים עמוק לכיס וממלמלת לעצמי, "זה בכיס הימני, זה בכיס הימני." שחלילה לא יאבדו לי.
באין ברירה אני מחליטה לשוטט בין המדפים ולחפש משהו שאני לא צריכה אבל במבצע. אני חוזרת לכניסה, לוקחת עגלה, וכרגיל נופלת על זו עם הגלגל המשוגע. הוא מסיט אותי מדרך הישר והנה אני כבר מנסה על עצמי את הבושם הזה ושמה בעגלה איזה אודם מיותר. וגם שמפו, שישיית סבון ידיים, שלישיית ג'ל חיטוי, קצף גילוח לאיש שלי – שרק לא יתחיל לגדל על הפנים מדגרה לנגיפים, משחות שיניים, אריזת מגבונים, למרות שהקטנים שלי כבר גדולים, נייר טואלט, שתי אריזות ענק שיהיה בבוא העת במה לספסר, ומה עוד? כל השאר באמת מיותר.
הזמן, כמו גומיית פילטיס, נמתח בקושי, ואני מחליטה לחזור לקופה. 026 הוא הלקוח המאושר הבא. אני חוזרת לסורי ולסיורי וממשיכה למלא את העגלה. חומר ניקוי לאסלות, לרצפה, שק אבקת כביסה. מציצה במספר האלקטרוני האדום ומבינה שלא הרבה השתנה. ברוב ייאושי קורצים לי אפילו המדפים המביכים נורא. קונדומים בטעמים? תחתוני ספיגה? ואז אני נלחצת מהמחשבה שאני עשויה לפגוש שם מישהו שאני מכירה, ובוחרת לחזור ולעמוד כמו טאטעלה בתור לקופה.
התור מתפתל, ואז באה בתיה עוזיאל. היא גזרה בבית יפה יפה את כל הקופונים מהעיתון, בדיוק על הקו המקווקו, ועכשיו היא משווה והולכת וחוזרת ומחליפה מוודאת שמיצתה עד תום כל מבצע ומבצע. חבל בתיה, אני אומרת לה כשהיא חוזרת לאטה, אני דווקא מאוד אהבתי אותך כשהייתי ילדה, אפילו הכנתי את חייל הבדיל מפיוז שרוף של מכונית והוא יצא לא רע, אבל עכשיו בתיה, את פשוט לא משאירה לי ברירה. ואני שולפת אקדח דבק חם, ויורה. "תוסיף לי בבקשה גם משחה נגד כוויות," היא מבקשת מהרוקח בשלווה. וחולף עוד נצח עד שהיא מפנה את מקומה ליד הקופה. המספר הבא.
045. אני נהיית רעבה ולוקחת גם חבילת חטיפי אנרגיה, שוקולד ממולא, שלוש חפיסות מסטיקים במבצע, שפתון נגד יובש ובקבוק קטן של מים בטעמים כי באמת נהייתי צמאה.
מתחיל לגרד לי בכיס הימני. שני הפתקים חנוקים ומשועממים בבידוד, קוראים לי. "ששש..." אני רועמת עליהם, בקול הספרנית הכי סמכותי שלי. וכשזה לא עוזר אני מוציאה אותם מהכיס. "שחררי אותנו בבקשה," הם מפצירים בי, "שחרור תמורת משאלה."
אני שוקלת לרגע את ההצעה המשונה ואז מביעה משאלה, מניפה את היד ומשלחת אותם לאוויר המזגן החופשי. אני ניגשת למתקן הכתום בפינה לקחת מספר חדש. הגלגל מסתובב ואני תולשת את הפתק הקטן. ופתאום, בבת אחת, אורות מרצדים, צליל ז'יטונים מצטלצלים, המספרים בלוח האלקטרוני מסתחררים ומחליפים צבעים, ומשום מקום נוחתים עלי קונפטי קטנים משמחים. "ג'וקר! יצא לי ג'וקר," אני צועקת בשמחה נטולת מעצורים ורצה לקופה. אני דוחפת ועוקפת את כל שאר האנשים הממתינים, מנופפת בג'וקר שלי בפנים קורנות כשמאחורי נשמעים קולות ממורמרים, אבל לי לא אכפת. חוקים הם חוקים.
אבל רגע, איפה המרשם של הוונטולין? אני הופכת את הארנק ולא מוצאת. אני מרגישה את הפאניקה מתחילה לטפס מהבטן לגרון לעיניים, אני הופכת את כל התיק על הדלפק ונאדה, גורנישט, אין. הידיים שלי רועדות, מזיעות, מפשפשות. הפנים שלי בוערות. "גברת אולי תזוזי הצדה, את מעכבת את כל התור," אומרת המכשפה שמאחורי, ואני מסתובבת אליה בעיניים רושפות וצורחת, "תורי! תורי!" ומתמוטטת, קורסת, על הרצפה.
בפעם הבאה אני אבקש מהרופאה גם מרשם לכדורי הרגעה.
קריסת הבצק – התפחת יתר
בצק בעל רשת גלוטן מפותחת כולא את הגזים המיוצרים במהלך התסיסה, והבצק תופח. אבל בשלב מסוים התפיחה נעצרת והבצק מאבד נפח בהדרגה. תופעה זו מוכרת בשם התפחת יתר והיא עלולה להסתיים בקריסה טוטלית של הבצק. למה זה קורה?
בצק הוא מדיום חומצי. הגז שפולטים השמרים הופך לחומצה במגע עם מים, ובבצק מחמצת יש גם ייצור חומצות על ידי החיידקים. החומציות מתבטאת בטעם חמוץ וב-PH נמוך, שהוא אזור הנוחות של אנזימים מסוימים. האנזימים האלה, פרוטאז ופנטוזנאז, מתחילים לפרק את המבנה הוויסקו-אלסטי בבצק ולאורך זמן המבנה ייהרס לחלוטין. גם השמרים יוצאים מכלל פעילות כשיש עודף גז בבצק. כשיצרן הגז וכולא הגז מאבדים מיעילותם, הבצק יאבד נפח ויקרוס.
שליטה ברמת החומציות של הבצק היא דרך יעילה לשלוט בפעילות האנזימטית ולהימנע מהתפחת יתר.