חיפוש

נפילה חופשית

"אולי תקני לו במתנה צניחה חופשית?" מציעה לי חברה כשאני שואלת אותה מה אפשר לקנות לאחיין שלי לבר מצווה. יש לו הכול לילד הזה, באמת, הוא רק בן שלוש-עשרה אבל איפה שלא תשימו את האצבע על מפת העולם, הוא כבר היה שם, תשאלו מה הוא הכי אוהב לאכול, וכמו כל ילד טיפוסי הוא יענה – סרטן כחול. זה לא שהוא נולד עם כפית זהב בפה, הוא נולד עם סט סכו"ם מלא.

צניחה חופשית זה באמת רעיון מדליק. הזדמנות לספק לו חוויה ייחודית שיש לקוות שהוא יזכור לטובה.

צניחה. הייתי רוצה. להאיץ את הדופק, להסתכל על העולם ממעוף הציפור, הלוואי שהייתי מהאנשים האלה שמסוגלים לקפוץ. והנה שוב עולה בראשי הקפיצה ההיא. המקפצה.

אני בת שמונה-עשרה בבריכה בקיבוץ אילון, השמש חמה במרכז שמים כחולים, עצים גדולים, נטועים עמוק, שורשיים ובטוחים, המים בבריכה צלולים. החבר החדש שלי משחק כדורסל במים עם הבנים, החברה המהממת שלי בביקיני ירוק קופצת למים קפיצת ראש. אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותה, ואני אוהבת מים. חם והמים קרירים ומפתים. גם אני רוצה לקפוץ. אני קמה מהדשא שלשפת הבריכה ולראשונה בחיי מחליטה לעלות למקפצה. מה כבר יכול להיות, כל כך הרבה כבר קפצו וכולם חזרו. אני מטפסת בהיסוס למקפצה, עומדת רגע למעלה, ואז מתקדמת עוד שני צעדים קדימה אל הקצה, אל אותו מקום שתלוי בשערה. אני מסתכלת למטה על המים המפלצתיים שמתחתי ומתמלאת אימה. הכול קופא. הפחד משתק אותי, אני תלויה על בלימה. אני עומדת שם, למשך נצח, לבד בראש המקפצה. ואז עושה את המסלול שהמקפצה לא מכירה – אני מסתובבת ויורדת בסולם את כל הדרך למטה בחזרה. קרקע בטוחה, הה... הקלה.

כישלון.

אולי זה לא כזה רעיון טוב לזרוק לבד ילד אהוב ממטוס... לאתגר כזה דרוש מלווה, מבוגר אחראי. מישהו שיעודד אותו ברגעי הפחד, שיחזיק לו את הי