"אולי תקני לו במתנה צניחה חופשית?" מציעה לי חברה כשאני שואלת אותה מה אפשר לקנות לאחיין שלי לבר מצווה. יש לו הכול לילד הזה, באמת, הוא רק בן שלוש-עשרה אבל איפה שלא תשימו את האצבע על מפת העולם, הוא כבר היה שם, תשאלו מה הוא הכי אוהב לאכול, וכמו כל ילד טיפוסי הוא יענה – סרטן כחול. זה לא שהוא נולד עם כפית זהב בפה, הוא נולד עם סט סכו"ם מלא.
צניחה חופשית זה באמת רעיון מדליק. הזדמנות לספק לו חוויה ייחודית שיש לקוות שהוא יזכור לטובה.
צניחה. הייתי רוצה. להאיץ את הדופק, להסתכל על העולם ממעוף הציפור, הלוואי שהייתי מהאנשים האלה שמסוגלים לקפוץ. והנה שוב עולה בראשי הקפיצה ההיא. המקפצה.
אני בת שמונה-עשרה בבריכה בקיבוץ אילון, השמש חמה במרכז שמים כחולים, עצים גדולים, נטועים עמוק, שורשיים ובטוחים, המים בבריכה צלולים. החבר החדש שלי משחק כדורסל במים עם הבנים, החברה המהממת שלי בביקיני ירוק קופצת למים קפיצת ראש. אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותה, ואני אוהבת מים. חם והמים קרירים ומפתים. גם אני רוצה לקפוץ. אני קמה מהדשא שלשפת הבריכה ולראשונה בחיי מחליטה לעלות למקפצה. מה כבר יכול להיות, כל כך הרבה כבר קפצו וכולם חזרו. אני מטפסת בהיסוס למקפצה, עומדת רגע למעלה, ואז מתקדמת עוד שני צעדים קדימה אל הקצה, אל אותו מקום שתלוי בשערה. אני מסתכלת למטה על המים המפלצתיים שמתחתי ומתמלאת אימה. הכול קופא. הפחד משתק אותי, אני תלויה על בלימה. אני עומדת שם, למשך נצח, לבד בראש המקפצה. ואז עושה את המסלול שהמקפצה לא מכירה – אני מסתובבת ויורדת בסולם את כל הדרך למטה בחזרה. קרקע בטוחה, הה... הקלה.
כישלון.
אולי זה לא כזה רעיון טוב לזרוק לבד ילד אהוב ממטוס... לאתגר כזה דרוש מלווה, מבוגר אחראי. מישהו שיעודד אותו ברגעי הפחד, שיחזיק לו את היד, שייתן דוגמה אישית ויקפוץ יחד איתו. אבל מי? אולי... אני?
נכון, אף פעם לא הייתי גיבורה גדולה, לא עולה לרכבות הרים ואפילו הבלרינה עושה לי בחילה. גם כשצעדתי לחופה הבטן שלי התהפכה, וזה היה במישור. אבל מאז אותה מקפצה מבעיתה עברו כמעט שלושים שנה, וגם הקיבוץ הוא כבר לא מה שהיה. ובינתיים למדתי לקפוץ ראש. בגיל ארבעים. גם בבריכה וגם בחיים. וכל עונה חדשה בבריכה אני פותחת בקפיצה, רק כדי להזכיר לעצמי שאני יכולה. ועובדה, תמיד כשקפצתי – הגעתי. למים חיים. פחד אף פעם לא קידם אותך, אומץ כן, אני חותמת בשכנוע עצמי, וברגע הבא כבר מתקשרת להזמין. למחר.
והנה היא שוב, אותה תחושת כישלון, מתפשטת מהחזה שלי ושוקעת לה בבטן כמו משקולת מבטון. לקפוץ ממטוס? זה לאנשים עם לב מקרטון. הפחד מבעית ולובש צורה של בחילה קשה. אני מנסה להקיא אותו החוצה ולא מצליחה. עוד כישלון לרשימה. רעיון עיוועים. כאשר אבדתי אבדתי. אין דרך חזרה.
הבוקר מגיע ומוצא אותי מותשת. צריך לצאת. אני אוספת את השלולית שהיא אני, כל המשפחה באה איתי. אני דוממת כל הנסיעה. אנחנו מגיעים למקום, סרבל, תרגול קצר, הדמיה, חיוך למצלמה, מילים אחרונות, אני מסתכלת על האחיין שלי ונזכרת בתפקיד המבוגר האחראי, ומיד מחבקת אותו, לשאוב כוחות. אנחנו צועדים שכם אל שכם אל המטוס הזעיר. צעד צעד אל מעבר לפחד, כמו בהילוך איטי, הפסקול של רוקי מתנגן בראשי, ומתגבר עם כל צעד שאני עושה. טה דה טהה, טה דה טהה, Trying hard now… gettin' strong now… gonna fly now… fly,fly,fly…
מה שיהיה יהיה. עלייה למטוס. כולם נרתמים למדריכים ומתיישבים על הרצפה. ואני, שנשואה כבר עשרים שנה, יושבת בין הרגליים של מדריך חתיך שחד משמעית צמוד לי לתחת, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע. המטוס ממריא ומגביה ואני מתוחה אבל מרגישה איכשהו יותר קלה, אני בובת חוטים שמחוברת למפעיל שלה. נפלה בחיקי הזדמנות פז נדירה לעשות... שום דבר. ממש כלום. אוויר. המושכות אצל מישהו אחר ומאותו רגע אני מובלת בלי שום שליטה במתרחש. ויש בזה משהו משחרר.
בום. האחיין שלי קופץ. ראשון. הוא צולל במהירות למטה. אני הבאה בתור, אני יושבת בפתח המטוס ברגליים משתלשלות, על פי תהום. לשחרר פחדים? מהזווית הזאת דווקא נראה שהוספתי לי לרשימה כמה חדשים. אני נזרקת החוצה כמו בובת סמרטוטים עם סלע גדול שקשור על גבה.
הרוח שואגת ואני נופלת במהירות מסחררת. נשבעתי לא לעצום עיניים, גם הפה שלי פתוח ואני שומעת את עצמי צורחת. לא מתוך פחד. מתוך חופש. החופש לצרוח בכל הכוח. הנה דווקא כשמסרתי למישהו אחר את השליטה השתחררתי מהכבלים ואני חופשייה. לצרוח, לצנוח, ליפול. אני חותכת את האוויר בוווויששששש אחד ארוךךךךך... ואז בום. משיכה חזקה למעלה. המצנח מעלי נפתח בבת אחת והכול נבלם. הרוח, הרעש, הצרחה, הנפילה החופשית. ושקט. אני מרחפת מתגלגלת. קלה כמו נוצה. רצועת חוף יפהפייה נמתחת מתחתי, שמים שקופים מעלי ומצדדי. אני מוצאת שלווה גדולה בשקט שאחרי הצעקה. אני מתמסרת לריק ועפה עפה עפה.
ואז זה נגמר. נחיתה רכה ואנחנו שוב על הקרקע. הקלה?
בדרך הביתה אני רואה את הפחד שלי לובש צורה חדשה. של קרקע שטוחה. אותה שגרת מישור נמשכת יומיומיומיומיומית... סנדוויצ'ים בבקרים, ערימת כביסה תמידית על הספה, שניצלים ופתיתים, אסיפת הורים, עוד חשבון חשמל מוגזם כי האחרון לא שולם, עבודה, תור בסופר, טיפול כינים, ושוב הכול מהתחלה. אני פוחדת באמת ובתמים משיפועים תלולים, גלים גבוהים, שדים ואנשים רעים, אבל הכי הרבה אומץ אני צריכה כדי להשלים עם העובדה שהחיים שלי הם לא רכבת הרים.
FN – Falling Number
מדד הנקבע במבחן פשוט הנערך במעבדה ומודד את פעילות האנזים עמילז (שאחראי על פירוק העמילן) בקמח. התוצאה מצביעה על קצב התסיסה של הקמח הנבדק.
במבחן מערבבים בכלי גבוה קמח עם מים חמים לקבלת תערובת דלילה וחמימה. מניחים למעלה משקולת ומודדים כמה שניות לוקח למשקולת להגיע לתחתית. ככל שהמשקולת נופלת למטה מהר יותר (תוצאה מספרית נמוכה) רמת העמילז בקמח גבוהה יותר, כלומר יש פירוק מהיר של העמילן וקל למשקולת לעבור. ולהפך, תוצאה מספרית גבוהה – למשקולת לוקח יותר זמן לעבור דרך הבצק, מעידה על קמח פחות אנזימטי – פירוק אטי יותר של העמילן.
קמח עם FN נמוך יתסוס מהר יותר מקמח עם FN גבוה.
קמח עם FN נמוך מדי עובד מהר מדי ובעייתי באפייה כי קשה לאופה לשלוט בקצב התסיסה. לעומת זאת קמח עם FN גבוה מדי אפשר "לתקן" על ידי טמפרטורה גבוהה יותר, הוספת מחמצת או הוספת לתת.
כשעובדים עם כמה סוגי קמחים צריך להביא בחשבון את השפעת הקמח עם ה- FN הנמוך יותר.
בשיפון למשל ה- FN נמוך יותר מאשר בחיטה, כי שיפון גדל בתנאים של לחות רבה, ולכן הוספת קמח שיפון לבצק, גם בכמות קטנה יחסית, תשפיע מאוד על הפעילות האנזימטית בבצק, ומכאן על קצב התסיסה שלו.
קמח טרי מאוד, מטחינה ביתית למשל, הוא אנזימטי מאוד ולכן אקטיבי מאוד, וקמח מדגן מונבט הוא כמובן אנזימטי ביותר.