עשרים וחמש שנה אחורה. מוסקבה. חודשיים בעיר הקרה אני וחברה. התקופה היא תחילת שנות התשעים, גל עלייה גדול ממדינות חבר העמים, ואני יוצאת בשליחות לשכת הקשר של משרד החוץ ללמד עברית במרכז הישראלי במוסקבה.
בלחם אני לא מבינה כלום, וזה בכלל לא עניין, אבל אני זוכרת את הלחם שהיה שם. גדול, כהה, טרי וטעים להפליא, עם קראסט פציח ותוך רך. לחם כפרי פשוט לכאורה, אבל מלא חיים. והתורים מול המאפייה משתרכים. ומוכרים שם רק לחמים. וגם אופים. אנשים קפואים מפשירים לרגע בפנים, עטופים בריחות חמים חמצמצים, ויוצאים החוצה חובקים לחם טרי. ככה קונים לחם ברוסיה, ולתורים הם רגילים. אבל החוויה הזאת כל כך שונה בשבילי. כי בישראל של אותם ימים, לחם קונים בסופר או במכולת. הוא מגיע לשם במשאית גדולה שפורקת ארגזים. סחורה. ואנחנו קונים באותו מקום לחם, סוכר, נייר טואלט, גבינה.
ברוסיה, וכפי הנראה באירופה כולה, יש תרבות לחם שהיא חלק ממסורת עתיקה. אני לא מייחסת לזה שום חשיבות באותה תקופה, אבל העובדה היא שבמוסקבה אני חיה על פרוסות עבות עם בלוקים של חמאה ולא מרגישה בכלל שאני מתפשרת על ארוחה.
המאפייה הרוסית טמנה בי את הזרע שנבט רק אחרי שנים. הלחם הכפרי שאכלתי שם היה השמרים שהנצו בי ותססו קצת אחרי שחגגתי ארבעים. ואם אצטרך לקחת רק אחד לאי בודד, לחם כפרי בסיסי, הוא הוא הלחם שלי.
댓글