חיפוש

לחם. סיפור אהבה

נכון שמדובר בפחמימה שמתפרקת לסוכר, וזה כידוע גם ממכר וגם מעורר שמחה, אבל כשהלחם נכנס לחיים שלי נוספה לי גם עוד לא מעט עבודה. מלאכת כפיים. והיא מעצם שמה הרי לא יכולה להיות קלה. שלא לדבר על זה שכמעט כל אפייה מסתיימת בכוויה. אז למה אני אופה?

זה בטח לא בגלל שאני רעבה. עובדה, בסוף סשן אפייה אני מרגישה מסופקת, שבעה, גם אם לא אכלתי מי יודע מה. הרעב אם ככה הוא לאו דווקא לפחמימה. אז לְמה?

אולי זה בכלל לא רעב אלא צמא. לחם מעניין אותי. כביכול כל כך עתיק יומין ומה יש לחדש, אבל הנה אני צוללת איתו לעומק, של תרבות וגיאוגרפיה והיסטוריה ומדע. ורצה איתו למרחקים ארוכים כשאני לא מפסיקה ללמוד אותו ודרכו. עליו ועלי ועל החיים.

ולחם פתח לי דלת קסמים. לעולם שלם, שהולך ונחשף וגדל. ואני יוצאת מהדלת הזאת לדרכים חדשות שאני סוללת לעצמי ובכוחות עצמי, ובדרך פוגשת אנשים – לקוחות, תלמידים, מורים, אופים. ואנחנו מדברים. מפרים. צומחים ומצמיחים. לחם מחבר אותי לאנשים ולחיים.

אני אופה אותו ומזינה בו אחרים. ויש בזה סיפוק והמשכיות. זו אנרגיה שממלאת את הבטן של האוכל, ובה בעת את לבו של האופה. אנרגיה משומרת, שעוברת, בין נותן למקבל לנותן למקבל...

והוא יצירה, תוצר מוגמר של חומרים ותהליכים. קמח, מים, שמרים ומלח הם לא משוואת הלחם. הם שחקנים ראשיים בהצגה שמביים אופה, או מביימת אופה. וכשהיצירה חתומה, היא לא רק ייחודית, אלא גם עו