נכון שמדובר בפחמימה שמתפרקת לסוכר, וזה כידוע גם ממכר וגם מעורר שמחה, אבל כשהלחם נכנס לחיים שלי נוספה לי גם עוד לא מעט עבודה. מלאכת כפיים. והיא מעצם שמה הרי לא יכולה להיות קלה. שלא לדבר על זה שכמעט כל אפייה מסתיימת בכוויה. אז למה אני אופה?
זה בטח לא בגלל שאני רעבה. עובדה, בסוף סשן אפייה אני מרגישה מסופקת, שבעה, גם אם לא אכלתי מי יודע מה. הרעב אם ככה הוא לאו דווקא לפחמימה. אז לְמה?
אולי זה בכלל לא רעב אלא צמא. לחם מעניין אותי. כביכול כל כך עתיק יומין ומה יש לחדש, אבל הנה אני צוללת איתו לעומק, של תרבות וגיאוגרפיה והיסטוריה ומדע. ורצה איתו למרחקים ארוכים כשאני לא מפסיקה ללמוד אותו ודרכו. עליו ועלי ועל החיים.
ולחם פתח לי דלת קסמים. לעולם שלם, שהולך ונחשף וגדל. ואני יוצאת מהדלת הזאת לדרכים חדשות שאני סוללת לעצמי ובכוחות עצמי, ובדרך פוגשת אנשים – לקוחות, תלמידים, מורים, אופים. ואנחנו מדברים. מפרים. צומחים ומצמיחים. לחם מחבר אותי לאנשים ולחיים.
אני אופה אותו ומזינה בו אחרים. ויש בזה סיפוק והמשכיות. זו אנרגיה שממלאת את הבטן של האוכל, ובה בעת את לבו של האופה. אנרגיה משומרת, שעוברת, בין נותן למקבל לנותן למקבל...
והוא יצירה, תוצר מוגמר של חומרים ותהליכים. קמח, מים, שמרים ומלח הם לא משוואת הלחם. הם שחקנים ראשיים בהצגה שמביים אופה, או מביימת אופה. וכשהיצירה חתומה, היא לא רק ייחודית, אלא גם עולה על סך כל החלקים שבה.
והוא נכנס לי ללב ולא עוזב כי הוא כנראה היה שם תמיד. לפני ולפנים. גרעין הקיום המחובר בקשר קמאי וישיר לטבור היקום, לארבעת יסודות הטבע – אדמה, מים, אוויר ואש.
אנרגיה.
וזה האס שלו. ואני מלכה לב אדום כשאני איתו.
ואני קשורה אליו מהנשיקה הראשונה. אני אוהבת אותו.
ואולי אהבה היא כל מה שצריך כדי להתמסר. וכשמתמסרים באמת, האהבה ניצתת, מתפשטת, מתעצמת ומחזירה. אנרגיה.
כי אהבה כמניע, היא מנוע שרק צובר תאוצה. וכל עוד המנוע פועם אנחנו חיים.
אנרגיה
כולנו יודעים שלחם לאחר האפייה מאבד עם הזמן את המרקם האופייני ללחם טרי. נכון שאפשר לעטוף אותו ולעכב מעט את ההתייבשות שלו, אבל גם כך המרקם הפנימי יהפוך מיום ליום לפחות רך ויותר צמיגי. התופעה הזאת קורית במקביל להתייבשות, בגלל שינוי בסידור הפנימי של העמילנים.
העמילנים מסודרים במעין גביש קומפקטי והדוק, אבל באפייה התמונה משתנה. בהשפעה אנרגיית חום ובנוכחות מים, גבישי העמילן מאבדים בהדרגה את קשיחותם ומשנים את המבנה שלהם, ומולקולות העמילן מתפזרות בכל הבצק. הסידור הזה של העמילנים במרחב אחראי למרקם הפנימי של הלחם הטרי. המצב הזה לא יציב, ולאחר האפייה, אט אט העמילנים מתיישרים וצונחים מטה בהדרגה. ממש כמו פתיתי השלג המנצנצים בכדור בדולח של ילדים, שאחרי זמן קצר שוקעים חזרה אל הקרקעית.
הבשורה הטובה היא שהתהליך הזה הוא תהליך הפיך. אם נפעיל על כדור הבדולח אנרגיה וננער אותו, השלג שוב ימלא את הכדור השקוף בפתיתים מסתחררים.
וכך גם בלחם. אם נחמם לחם ישן, פרץ האנרגיה יגרום לעמילנים לחזור למצב מפוזר ולא יציב, והמרקם הפנימי יחזור להיות רך כמו בלחם טרי.
כן, אנרגיית החום היא שמטלטלת את העמילן והופכת אותו לחדיר יותר ופגיע יותר. האנרגיה הזאת היא גם דרך להשיב ללחם שהתיישן את החיוניות והרכות שלו. ואם זה לא כוחה של האהבה, אז אני לא יודעת מה כן...