חיפוש

חלב שקדים

לחם טוב. המאפייה שלי. את ממש חיה את החלום, אומרים לי אנשים. אורחים לרגע. ולפעמים זה אפילו נכון. חדרון זעיר לבן עם מרפסת קטנטנה. עץ פקאן ענקי והרבה אדמה מסביב. פעם היה פה פרדס תפוזים ושני עצי תות ענקיים, אבל הם כבר שנים לא פה. במקומם צמחו בתים חדשים גדולים. ובכל זאת נשאר מרחב יחסי, אוויר ועצים. יום אחד יצאתי לרגע מהמאפייה בשעת הזריחה ועבר שועל. בשעות הקטנות זה עדיין כפר.

המאפייה מתוקה. לפני הרבה מאוד שנים זה היה חדרו של מוחמד, שומר הפרדס. חלל בטון זעיר עם תקרה נמוכה וצוהר ברזל מסורג, מרפסת עקומה מרוצפת בחלקה מחופה בלוחות פח מחלידים. קיטון, בסיסי. אבל עם הרבה רצון ודמיון ידעתי שהמקום הזה יכול להיות ארמון. הממלכה שלי. המקום שבו אוכל לאפות לחמים בלי שיפריעו לי. את הקירות צבענו בלבן, גם את הלבנים האפורות החשופות שבחוץ. הדבקנו לרצפה אריחים מצוירים בדוגמה מקושקשת שקצת מטשטשת את העקמומיות. ויש תנור לחם לוהט ומתחתיו תא תפיחה, מלוש קטן ללישת בצק ומשטח נירוסטה מבהיק לעבודה, כיור בפינה, קערות גדולות, קמחים, נפה, והנה – יש לי מאפייה! זעירה. וכן, חלומות מתגשמים. אבל רק אם מוכנים להזיע בשבילם, לקבל סטיות מהתסריט ועל הדרך כמה סיוטים.

לילה. אני שוכבת במיטה ומתכננת את האפייה הקרובה. לחם שקדים. בדמדומי השינה עולה בראשי רעיון ותמונה. אני אכין את הלחם עם חלב שקדים שאחלוב בעצמי! אני רואה את עצמי בסרבל שחוק עד דק, כובע קש לראשי ומגפי גומי שחורים לרגלי, כורעת לחלוב שקדים צעירים בכרי אחו ירוקים. ביד אחת אני אוחזת דלי ובאחרת עטיני שקד שופעים משפריצים בששון נתזי חלב לבן שמנמן וטרי. ברור שאין לי מושג איך חולבים שקדים, אבל אני מספיק עייפה וברגע הבא כבר שוקעת בשינה.